בתם הבכורה של ליבה (אהובה) וחיים לאון. נולדה בשנת תשי"א (1951) ברחובות. אחות לרותי.
דורית (דבורה) הייתה ילדה מוכשרת ויפהפייה שנועדה לגדולות. גדלה במשפחה מלוכדת שהתאפיינה ביחסי קרבה ואהבה בין כולם. בהיותה הבת הבכורה, וכמי שגדלה כמעט שמונה שנים כילדה היחידה בבית, שימשה מושא להערצה והסבה להוריה רוב נחת. כשנולדה אחותה גילתה בגרות ואחריות, עזרה לטפל בה ולגדל אותה ושימשה לה אימא שנייה.
את חינוכה רכשה בעיר הולדתה רחובות, בבית הספר העממי "יבניאלי" ובבית הספר התיכון "תמ"ר" (תיכון מאוחד רחובות; כיום: קריית החינוך על שם עמוס דה שליט). תלמידה מצטיינת שבלטה בהישגיה הלימודיים והחברתיים, במנהיגות טבעית ובאהבתה ללמד ולהעביר הלאה את הידע הרב שצברה. "כבר בתור ילדה," סיפרה אחותה רותי, "דורית בחרה תמיד לשחק בתפקיד המורה, וברגע האמת, כשעברתי ניתוח ונאלצתי להישאר בבית במשך חצי שנה, היא קיבלה על עצמה ללוות וללמד אותי. רק בזכותה הדבקתי את הפער הלימודי ולא נשארתי כיתה."
בתיכון, הלכה בעקבות נטיותיה ובחרה במגמה ריאלית, אף על פי שהרוב המוחלט של התלמידים בה היו בנים. כבת למשפחה מוכרת בעיר ולאב פעיל ציבור זכתה גם דורית לפופולריות רבה, ואף חוותה מערכת יחסים זוגית.
דורית הייתה שאפתנית ורצתה להתפתח ולהתקדם. חלמה להתגייס לחיל האוויר, ובעתיד הרחוק יותר – ללמוד הנדסת בניין בטכניון – חלום שרקמה יחד עם בן זוגה. לאור הישגיה יוצאי הדופן במתמטיקה ובפיזיקה ובהיותה אדם נחוש וחדור מטרה – לא היה לאף אחד ספק כי תצליח להגשים את כל היעדים.
עם גיוסה לצה"ל, בשנת 1969, הוצבה בחיל האוויר. לאחר טירונות בבסיס הטירונים "דותן" ("מחנה 80"), ולנוכח נתוניה הגבוהים, אותרה לקורס ל"א (לוחמה אלקטרונית) – אחד הקורסים היוקרתיים בחיל האוויר. היא נשלחה לבסיס חפץ חיים והשתתפה במחזור הראשון שגויסו אליו בנות. את הקורס סיימה בהצלחה, ושובצה לבסיס חיל האוויר בסיני. התגאתה ללבוש את מדי חיל האוויר, מאושרת בתפקיד החשוב שהגיעה אליו, וחשה כי חייה מתקדמים במסלול הנכון.
בשנת 1970, חודשים אחדים לאחר שהחלה לשרת בסיני, נסעה לבסיס קרוב לבקר חבר. תאונת דרכים מחרידה שהייתה מעורבת בה גדעה באחת את החלומות. הרכב שנסעה בו התנגש במכלית, ודורית הועפה מהרכב וקיבלה מכה בגזע המוח. היא הובהלה לבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים ושכבה שלושה חודשים במחלקת טיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת.
משהתעוררה מהתרדמת, התחוור גודל הפגיעה. מעבר לפגיעה המוטורית זיכרונה לטווח קצר נפגע, וברמת ההכרה, החשיבה והנפש נותרה ללא סיכוי להתקדם. מכאן ואילך עברו עליה חייה במסגרות טיפוליות סיעודיות: לאחר שיקום ממושך בבית החולים "הדסה" בירושלים הועברה לבית החולים "הרצפלד" שבגדרה, שם טופלה במשך עשרים שנה. תקופה מסוימת שהתה ב"בית לוינשטיין" שברעננה, וכן במוסד הסיעודי "לב אבות" שברחובות.
הוריה של דורית טיפלו בה לכל אורך השנים במסירות שאין שנייה לה ובנאמנות חסרת פשרות. שהו לצידה מדי יום ובכל חג ומועד, מצאו דרך לתקשר עימה באמצעות הצבעה על סימני אותיות כתובים במחברת, ודגלו בכך שיש להקל על חייה ככל הניתן ולאפשר לה איכות חיים מיטבית, בלא להעמיס עליה בדיקות וטיפולים מיותרים.
במרוצת השנים חלו שניהם בסרטן. בשנת 1997 נפטרה אימה, וכעבור שנתיים הלך לעולמו גם אביה, יקיר העיר רחובות. לאחר פטירתם המשיכה אחותה רותי לטפל בה באותה רוח, והעבירה אותה למוסד "נווה עמית" שברחובות. "דורית נותרה רציונלית ושכלתנית," סיפרה, "וגם שנים אחרי הפציעה, כשהיו אומרים את המילים 'חיל האוויר', היא הוצפה התרגשות." גם הזמרים שאהבה בנעוריה – קליף ריצ'ארד ואריק אינשטיין – נותרו הטעם המוזיקלי המועדף עליה, והרבתה להאזין להם.
דורית (דבורה) פינקלשטיין נפטרה ביום ו' בתשרי תשס"ט (5.10.2008) והיא בת חמישים ושבע. הובאה למנוחות בבית העלמין החדש ברחובות. הניחה אחות.
על מצבתה נחקקו מילים משירה של צרויה להב "פרח": "בחלומך ברוח / חרוז למנגינה / נומי, פרח, נומי / נומי ילדה קטנה."
ספדה לה אחותה: "דוריתי יקרה! 'כי האדם עץ השדה / כמו האדם גם העץ צומח / וכמו העץ האדם נגדע...' איך אספיד אותך אחותי? איך אפשר להספיד אדם כמוך, שלא כמו העץ שצומח ונגדע, לא צמחת כלל? מה אפשר לומר עלייך, על חייך שנגדעו באיבם בהיותך בת שמונה-עשרה וחצי? איך אפשר לתאר במילים שלושים ושמונה שנות סבל וייסורים? בליבם של כה רבים הן מתת כבר מזמן, בגיל צעיר. זוכרים אותך כפי שהיית: גבוהה, יפה, חכמה, דעתנית. רק קומץ של אנשים ליווה אותך לאורך הדרך הארוכה והמייסרת שעברת. ואלו שהיו לצידך נקשרו אלייך ואהבו אותך ללא תנאי, אהבו את הפרצופים ואת החיוכים, את הנפש שנשארה בת שמונה-עשרה למרות השנים שחלפו.
"מדי בוקר התעוררת לעוד יום של סבל, אי נוחות, כאבים שאין להם סוף. ולמרות הכול היית חזקה, רצית לחיות, לא ויתרת, לא התייאשת. ובימים האחרונים נאבקת על כל נשימה, לא עצמת עין, לא איבדת שליטה. כמה אירוני... את, שלא הייתה לך שליטה על כלום בחייך, לא איבדת שליטה על חייך עד נשימתך האחרונה.
"דוריתי שלי! די... זהו... נגמר. נוחי לך סוף סוף. אימא ואבא שכל כך אהבו אותך מחכים לך בחיבוק הגדול, העוטף והמנחם שלהם. תספרי להם שעשיתי כל שביכולתי כדי לשמור על כבודך וכדי שתסבלי כמה שפחות. אוהבת אותך, רותי."